"רומן לדתיים" - האמנם?

האם ניתן לפתור את הסתירה בין סוגת הרומנים הרומנטיים, לבין הקורא הדתי המאמין?

"הניסוי" הוא ספר שמנסה להיכנס לז'אנר חדש יחסית, מצומצם למדי: רומן רומנטי אמיתי, לדתיים.

ראוי להתעכב ולנתח את הביטוי, 'רומן לדתיים', כי הוא מכיל בתוכו סתירה מסוימת.

רומנים טובים יש הרבה. כנראה קראתם אותם. כשחושבים על רוב הספרים הללו – המיועדים לציבור הכללי – נתקלים בעולם תוכן ברור, המתממשק עם המרכיבים הבאים: סיפור אהבה, מיניות, זוגיות, תיאורים פיזיים, וכו'. ברוב המקרים, תכנים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מז'אנר הרומנים הרומנטיים.

ספרים על אמונה גם יש הרבה, אך רובם אינם רומנים, אלא ספרי לימוד, הדרכה, ייעוץ, העמקה רוחנית ועוד. ספרים אמוניים עלילתיים אמנם קיימים, אפילו כאלו שאולי יתאימו להגדרה 'רומנים רומנטיים', אבל הם מעטים ולא מספקים. הסוג הזה של פרוזה חסרה כיום במדף הספרים הדתי. בניגוד לפריחה הגדולה של עולם התוכן הדתי-אמוני בתחומי המוזיקה, התרבות, הסאטירה ועוד – בספרות, לעומת זאת, עדיין חסרים כותרים מז'אנרים כאלו. קיימים כמה אמנם, מעטים (למשל של הכותבים מיכל פלהיימר או ליאור אנגלמן), אך הם נישתיים למדי או לא מספקים רומנטית, ורובם פונים בעיקר לדתיים ולא לקהל הרחב.

יש לציין כי קיימים רומנים אמוניים שעלילתם אינה רומנטית בהכרח (אלחנן ניר וחיים נבון, למשל, כותבים ספרים כאלו), אבל לא אליהם הכוונה כאן.

בנקודה זו ניתן לחלק את הקוראים והקוראות הדתיים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה מודעת לסתירה אך בוחרת להתעלם ממנה, אם לשם ההנאה מהקריאה, ואם בגלל ההבנה שאחרת לא יהיה כמעט מה לקרוא. הקבוצה השנייה בדרך כלל תנסה לשים את הערכים במקום הראשון, ותימנע מקריאה של רומנים.

לאחר הקדמות אלו, יש לחזור ולחדד את הסתירה בין רומן רומנטי טוב לעולם התוכן האמוני:

רוב מוחלט של הרומנים כיום (לאו דווקא הרומנטיים, אם כי בהם הסתירה מתבטאת בעוצמה רבה יותר) לא מתאימים, מעט או לחלוטין, לעולם המושגים האמוני. לפעמים הסתירה בוטה ולפעמים עדינה, נסתרת (כמו אצל יואב בלום, למשל), והיא נובעת מהקושי המובנה לבטא את המרכיבים הפיזיים\מיניים של הרומן, החיוניים לו, בטרמינולוגיה ה'אמונית' המתאימה לקורא המעוניין בחוויית קריאה עלילתית שתרגש אותו – ובו בזמן תתאים להשקפת עולמו.

השאלה מתעצמת ומתחזקת כאשר מנסים לדון בשאלה מה מותר לבטא ברומן כזה, ומה "לא מקובל" או "לא ראוי" שייכתב - מטעמים של צניעות, למשל.

להפוך סיפור אהבה לצנוע וערכי יכול להישמע קצת כמו לסרס אותו, ולפעמים זה באמת נכון... מרכיבים נפוצים ברומנים כלליים, הגורמים להתרגשות, מתח מיני ופרפרים בבטן, לרוב יהיו חסרים ברומנים "לדתיים". כאמור, זהו מחיר שחלק מהקוראים מוכנים לשלם, ואפילו בשמחה. אך להערכתי, לרוב הקוראים הללו הסתירה מפריעה, והם מחפשים את המרכיבים הללו בצורה "האמונית" שלהם.

האם קיימת בכלל

אבל, יש בסירוס הזה מידה של אתגר חיובי, כזה שיכול להביא להעמקה וחידוש: במקום לכוון לקצוות השטחיים והמוכרים לכל, אל המכנה המשותף הרחב ביותר, רומן רומנטי שתחום בגבולות ההלכה ינסה, בלית ברירה, להגביה (או להעמיק) למקומות אחרים, חדשים.

"הניסוי" מנסה לגרום לפרפרים ולהתרגשות לנבוט אצל הקורא בדרכים אחרות, שלא יגרמו לו להרגיש לא בנוח או לוותר על הערכים שלו (לשם דוגמא: כמעט אין ספרים עלילתיים כיום שעוסקים בהתמודדויות דתיות נפוצות, כמו שמירת נגיעה או נפילות ברשת).

האם הוא מצליח? אתם תשפטו.

לשם חידוד הנקודה, ניתן לבחון שני ספרים של הסופר מיכאל שיינפלד: 'מים שאין להם סוף' ו-'החוק למניעת בדידות'. לראשון ניתן לקרוא 'אמוני', אבל הוא כתוב בשפה פרוזאית ובמשלב לשוני גבוה ולא מודרני – ובנוסף, הוא לא ממש מספק מבחינה רומנטית; השני כתוב בצורה מודרנית וקלילה, יותר מספק מבחינה רומנטית, אך לא יכול להתקרא אמוני.

שיינפלד כתב את 'החוק למניעת בדידות' כספר 'נטול דת' בכוונה תחילה (כהגדרתו, בראיון לאתר Ynet), כי הרגיש שספריו הקודמים, שהכילו סממנים דתיים, לא התאימו לפלחים אחרים באוכלוסייה. כלומר, רבדים אמוניים בספרים הללו 'סגרו' אותם בפני קבוצות קוראים מסוימות. הדבר מעציב מעט, וגם לא ממש ברור; אם קוראים דתיים יכולים לקרוא ספרות כללית חילונית – וידוע לכל שהם בהחלט עושים כן, תוך הכלה של דברים המנוגדים לתפיסת עולמם (כמו יחסים מחוץ לנישואין, תיאורים מיניים גרפיים ואידיאולוגיות פוליטיות/חברתיות שונות בתכלית) – אין שום סיבה שקורא חילוני לא יוכל לקרוא ספרות אמונית עלילתית, ולהכיל את היעדרם של אותם הדברים בדיוק.

"הניסוי" שואף לשבור את תקרת הזכוכית הזו, ולפנות לשני סוגי הקוראים גם יחד – הדתי והכללי – על ידי יצירת מצע מורכב שיאפשר לשניהם להרגיש בנוח. הקורא הכללי ימצא רומן מודרני וישיר, שקו העלילה שלו מקיף מושגים המוכרים לו מרומנים אחרים (אם כי מזווית חדשה שכנראה אינה מוכרת לו), לא מקמץ ב'רומנטיות', ושאינו כתוב בצורה מייגעת בשפת בית-מדרש. הקורא האמוני ימצא רומן שנכתב מנקודת המבט שלו על נושאי הזוגיות והמיניות, ויוכל להרגיש הזדהות עם הטרמילונוגיה של הספר והקונפליקטים של הגיבור.