הפרק השמיני של "הניסוי"!
- Nov 29, 2023
- 7 min read
Updated: Apr 21, 2024
"זה לא מדע בדיוני", ניסיתי לשכנע את אבא שלי. "זו טכנולוגיה שקיימת היום!"
"אמרת את זה גם על מכוניות חשמליות עם טווח של אלף קילומטר, דוד", הוא השיב, צחוקו מהדהד בלובי המגדל. "אבל עדיין לא ראיתי כאלו בכביש".
"זה לא אותו דבר, אבא", נכנסנו למשרד שלו. "מדובר על הדמייה מוחית מתקדמת, שמאפשרת לגלות בדיוק על מה אתה חושב".
"כשזה יוצא לשוק, דבר איתי", הוא הניח את תיק המסמכים שלו על השולחן. "יעזור לי מאוד לדעת איזה לקוחות לא באמת יכולים לעמוד בהחזרים. קפה?"
"תיקנו לכם את המכונה כבר?"
"חסר להם שלא", הוא אמר כשנכנסנו למטבחון העובדים. "זו הסיבה היחידה שאני מגיע למשרד".
"אפשר לעשות ניהול סיכונים מהבית?" התפלאתי.
"אפשר לעשות הכל מהבית, דוד", הוא הגיש לי כוס מהבילה. "אפילו להיות פסיכולוג".
"לפחות אני לא בסיכון להיות מוחלף על ידי רובוטים", צחקתי עליו.
"מי אמר לך את זה?"
"ככה אומרים", לגמתי מהקפה.
"טוב. בוא ניגש לעניין", הוא אמר כשחזרנו למשרד שלו. "הנה הטפסים שאנחנו צריכים להגיש בשביל סבא", הוא הושיט לי ערימה.
"אישור חיים – טופס ב"ל/420, תביעה לקצבה מיוחדת – טופס ב"ל/488, בקשה מנומקת להחזר יתרת זכות – טופס ב"ל/6130", עלעלתי בהם.
"זה המון, אבא. איילת לא יכולה לעשות את זה?" ניסיתי לזרוק את המטלה על אחותי הקטנה.
"אתה היחיד שאני סומך עליו בקטעים האלה, דוד", הוא נאנח. "תפנה לך כמה שעות ליתר ביטחון. אי אפשר לדעת איתם".
*
"ביטוח לאומי לצידך, ברגעים החשובים של החיים".
גם במעלית אני חייב לשמוע את הג'ינגל החופר שלהם?
הגעתי לקומה 8, לקחתי מספר והתיישבתי בספסלים מלאי האנשים, בידי ערימת הטפסים שמילאתי יחד עם אבא.
מרוב בלבול ועומס מידע בראש, בעיקר בקשר לכל הדברים שאני צריך להעביר לפקיד בעוד חצי שעה – או חצי יום, תלוי בתור – בקושי שמתי לב מימיני ומשמאלי.
"שוב אתה?"
מיכל!
"תגידי, את עוקבת אחרי?"
"זה אתה שעוקב אחריי. אני הייתי פה קודם".
היא צדקה, אבל זה היה מוזר. הרהרתי שוב בספר של יואב בלום.
"פעם שנייה בתוך שבוע?"
"שבוע?"
"תעשי לי טובה", אמרתי לה. "אני מכיר אותך בערך חודשיים, ואף פעם לא ראיתי אותך באוניברסיטה אפילו פעם אחת".
"דוד – "
"פעם אחת!" קטעתי אותה בטון דרמטי. "והשבוע נתקלתי בך... בואי נראה..." ספרתי בראש. "שלוש פעמים, לא כולל עכשיו".
"וזה מוכיח... מה בדיוק?" היא שאלה כשסיימתי את החישובים שלי.
"לא יודע, תגידי לי את".
"אני לא יודעת מה איתך, אבל לי יש תור".
"גם לי".
"בעיה שלך".
החזרתי לה מבט. היא לא הרפתה, כנראה למדה את הטכניקה הזו מהפרופסור.
הבעיה היתה שאת הפרופסור לא חיבבתי. עם מיכל המצב היה הפוך. צירוף מקרים גנטי כלשהו עשה אותה לדבר הכי יפה בעולם בעיני, ולא היה לי סיכוי מול העיניים המשגעות שלה.
"את צודקת", אמרתי.
איך היא תמיד שוברת את מעטפת השכל המגוננת שלי?
"ברור. אבל במה?"
"יש משהו מוזר שקורה בינינו. אני לא זורם יותר עד שאני מקבל תשובות ברורות ומובנות לשאלות שלי".
"אה, ולפני זה כן זרמת?"
גוד פוינט.
"לא חשוב", אמרה מיכל. "מה כל כך מטריד אותך?"
"למה אני תמיד זה שיוזם אינטראקציה? ולמה את מסתירה אותנו מהפרופסור?"
היא נשמה. "שאלות טובות. למה לא שאלת את כל זה עד עכשיו?"
"כן שאלתי! אבל את התחמקת במקצועיות".
"טוב לדעת שלפחות במשהו אני מקצועית".
"את שוב מעבירה נושא", אמרתי לה, "אני רציני".
"קודם כל, תירגע", הבעת פניה התרככה. "אני לא הפרופסור, אנחנו לא בפגישה של הניסוי".
"אבל שניכם מניפולטורים".
מיכל הסיטה את פניה הלאה ממני, נראה שנעלבה. אולי לא הייתי צריך להיות כל כך חד ופוגעני, אפילו אם נראה לי שאני צודק – והמצחיק הוא שגם בזה לא הייתי בטוח. סתם יריתי לכל הכיוונים.
"היי, אני מצטער", אמרתי ברכות, "לא התכוונתי שזה ישמע ככה".
"אה, טוב", היא החזירה את מבטה, אבל רק קצת. "אם לא התכוונת אז הכל בסדר".
"תראי", המשכתי בשקט, מתעלם מהסרקזם שלה. "לא התכוונתי לפגוע בך. אני פשוט מבולבל, וממש רוצה תשובות".
ראשה נע עוד כמה מעלות לכיווני.
"אם אני אגיד לך את האמת", היא אמרה בחשש אחרי דקה, "אתה מבטיח לא להתרגז?"
"כן, נראה לי".
"תצטרך להבטיח".
"מה להבטיח?" התעצבנתי, "אם יתברר שאת בעצם מכת השטן, ומחר בזריחה את מתכננת להקריב אותי בטקס אכזרי, יהיה לי אסור לכעוס? זה לא הוגן!"
היא פרצה בצחוק. ראש או שניים פנו לכיווננו. לא שהיה אכפת לי. סוף סוף שברתי את מעטפת הציניות שלה, והצחוק שלה היה ממיס.
"תהיה רציני לרגע", אמרה לי מיכל, עדיין בחיוך. "אם אני אספר לך את האמת, אתה מבטיח להיות אמפתי ומבין? אתה באמת מסוגל לזה?"
"אני מבטיח. לעזאזל, אני מבטיח לתת לך מיליון דולר. רק תגידי כבר!"
"העניין הוא שאני די בטוחה שאתה לא ממש רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד".
"בבקשה?" עשיתי פרצוף של ילד שמבקש מאמא שלו גלידה לפני ארוחת הערב.
"טוב, טוב", היא הרימה את תיקה על הברכיים לרגע, מחפשת משהו. אחרי חצי דקה, היא הושיטה לי פתק קטן מקופל.
פתחתי אותו, וקראתי:
משימות לחודש הקרוב: · חוויות ילדות קשות, אם קיימות. · יחסים עם אחיו/אחיותיו. · מערכות יחסים זוגיות: היסטוריה, גישה, תפיסות. --- אינטימיות מביאה לאמון ---
"אז צדקתי", אמרתי ממש בשקט, "את מזייפת".
"לא בדיוק", היא אמרה, "זה מורכב".
"מה מורכב?" הבטתי בה, "את עבדת עלי לאורך כל הזמן הזה. כל מה שאמרת, הכל היה שקרים שנועדו להוציא ממני מידע, וכל פעם ששאלתי אם זה קשור לניסוי, את שיקרת עוד פעם".
"אמרתי שזה מורכב, דוד", היא העוותה את פניה.
"את ממשיכה להשתמש במילה הזו. I don't think it means what you think it means".
זה לקח לה עוד קצת זמן, אבל הבעת פניה השתנתה אט-אט להשלמה. אולי סוף סוף אני אקבל משהו.
"כשהתחלתי את ההתמחות במכון, שוורצלוב אמר לי שיש לו משימה בשבילי. הוא הסביר קצת על המחקרים שלו, ואמר שהוא מנסה טקטיקות חדשות במחזור החדש של הניסוי השנה".
"טקטיקות... מה זאת אומרת?" שאלתי.
"שיטות לחדור את שכבת ההגנות של המטופל, לגרום לו לדבר בחופשיות בלי להיות חסום על ידי עכבות אישיות, הסביבה, או הפרופסור עצמו".
"נשמע כמו השוטר הטוב והשוטר הרע. זה באמת עובד?"
"תגיד לי אתה", היא חייכה.
"מאיפה אני אמור לדעת?"
"תסתכל על עצמך, דוד. הניסוי מבוצע על אנשים עם בעיות בשיתוף וחשיפה עצמית".
"אז מה אני עושה כאן? חשיפה עצמית זה התחביב שלי..."
"רק כשאתה איתי, אם תשים לב. כשאתה בפגישה עם הפרופסור אתה לא כזה זורם ומשתף. אתה מתחכם".
"אז הדף הזה הוא רשימת הנושאים שאת צריכה להוציא ממני?" שאלתי במרירות.
"בערך. לא שאני מצליחה כל כך. זו גם הסיבה שאני מתעקשת שאתה תיצור את האינטראקציה בינינו, או שזה יבוא במקרה. הפרוטוקול מחייב את זה, ואני חייבת לפרט בדיוק מה קורה בכל שלב".
"באמת עשית את זה?" לחשתי, מביט לחלל האוויר. "באמת התייחסת אלי כאילו אני פרוטוקול?"
"רגע", היא אמרה כשהבחינה בהבעת הדיכאון מתפשטת על פני, "לא סיימתי".
"מה, יש עוד?!" התרגזתי. "אני חושב ששמעתי מספיק. אני הולך", התרוממתי ממושבי בהפגנתיות.
התור התקדם בעצלתיים, ובכל מקרה, בכלל לא רציתי לשמוע איך מיכל – האחת והיחידה שהעסיקה את מחשבותיי בתקופה האחרונה, מושא חלומותיי האולטימטיבי – היא לא יותר מדרך מתוחכמת של איזה פרופסור מרושע להפוך אותי לבדיחה מחקרית, כזו שתסופר לנצח בימי עיון אקדמיים.
"חכה", היא אמרה, "את זה דווקא תאהב".
*
לא היה לי ברור למה חזרתי להתיישב לידה. אולי רציתי לשמוע עוד קצת מהקול שלה, לרשום במוחי את הבעות פניה, לספוג כמה שאוכל. היה לי ברור שזהו, אחרי זה אני מנתק מגע.
"תסתכל עלי, דוד", היא אמרה ברכות שקטה.
הבטתי בפניה, לא היתה לי ברירה. נשכתי שפתיים, ושכחתי מהתור, מהטפסים, מהכל. פשוט שתקתי והסתכלתי עליה.
"כל מה שאמרתי עד עכשיו" היא המשיכה, "זו הגרסה הרשמית, היבשה. הייתי אומרת אותו דבר גם אם הפרופסור היה יושב כאן ומקשיב לנו".
"אני לא ממש מבין".
"אני מתכוונת שכל הסיפור הזה עם המשימה שלי, זו רק הקדמה, רקע, כדי שתבין למה אני מתנהגת בצורה המסוימת הזו".
"ומה האמת?" שאלתי בשקט.
"האמת היא..." היא דיברה באיטיות, "שהכל התבלבל לי ככל שהכרתי אותך יותר".
"כבר אמרת לי את זה".
"אולי".
"וגם אז זו היתה האמת? תעשי לי טובה".
"חלק מהאמת. עכשיו סיפרתי לך את כולה".
"ולא יכולת לספר לי את זה אז?" שאלתי אותה.
"לא הייתי בטוחה..." היא מלמלה, "לא הייתי בטוחה שאנחנו מספיק קרובים".
"ועכשיו כן? כמעט קמתי והלכתי מכאן, זוכרת?"
"זה לא היה תופס. היית חוזר, אם לא היום אז בהמשך. משהו היה קורה".
"איך את יודעת?" שאלתי. נמאס לי להרגיש כמו צריח במשחק השחמט הפסיכולוגי שלה: נע בקווים ישרים וצפויים מראש.
"התקדמנו מאז, לא?"
"אבל לפי מה שאת אומרת עכשיו, הכל היה שקר, זיוף, משימה!"
"לא, זה לא", היא אמרה. "כל השיחות שהיו לנו, כל הרגעים שעברנו, כל זה היה אמיתי..."
למרות שחצי ממני עדיין סירב להאמין לה, החצי השני שקע בהנאה בכנות המהוססת שבקולה, כמעט השתכנע. היא המשיכה לדבר, ואני הקשבתי לה, כמו למוזיקה.
"...ההתקרבות שלי אליך, באמת רציתי אותה! זה לא שעשיתי את כל זה רק כי אמרו לי".
השכל שלי התנגד לכל מילה. אבל עדיין נשארתי לשבת שם, שותק.
"אז מה עכשיו?" אמרתי אחרי שתי דקות.
"ביקשת את האמת, לא? עכשיו זו ההחלטה שלך מה לעשות איתה".
מתחמקת, בקיצור. כרגיל.
הסתכלתי באנשים הנכים, העניים והחולים עומדים בתור ומצפים לעזרה.
"תראי את כל האנשים האלו", החוויתי בידי לעברם, "מסכנים".
פניה הראו שהיא לא הבינה את הקשר בין המסכנים הנ"ל, כבודם במקומם מונח, לשיחה שניהלנו.
"אני מרגיש מסכן כמוהם", אמרתי. "לא פיזית, כלכלית או רפואית. רגשית. מסכן שממשיך לחשוב עלייך", הפניתי את המבט ישירות אליה, "גם כשאת משחקת ברגשות שלי".
פניה התכעסו. "אתה חושב שזה קל בשבילי? לשחק משחק כפול, לפחד מהפרופסור כל פעם שאני מחליפה איתך מילה מחוץ לפרוטוקול, להגיש דוחות בדויים כדי שנוכל לדבר בטבעיות ולא לפי מה שמכתיבים לי?"
היא עצרה לרגע, הוציאה בקבוק מים מהתיק, ולגמה.
"אתה בכלל יודע איזה סיכון זה בשבילי לספר לך את הכל? אם זה ייוודע, סביר להניח שיפטרו אותי עוד השבוע".
"אז למה את עושה את זה?"
"כי אכפת לי ממך", היא אמרה בשקט, "כי אני רוצה שתדע את האמת, כי אני רוצה שמה שהולך בינינו יהפוך ליותר..." היא חיפשה את המילה הנכונה – "...יותר אמיתי".
"מה הולך בינינו, מיכל?" שאלתי בשקט.
היא חייכה חיוך מלא, מקצה לקצה, אחרי די הרבה זמן לתוך השיחה הזו.
השיחה הכי קשה שהיתה לי בחיים, יש לציין. קשה יותר אפילו מהמנהל צועק עלי בכיתה ט', אחרי שלימדתי ילדים מכיתה ז' איך לפרוץ לרשת האלחוטית של בית הספר.
"אל תיתמם, דוד. שנינו יודעים מה אתה רוצה".
"איך את יודעת מה אני רוצה? אפילו אני לא יודע מה אני רוצה!" קראתי.
"חשיבה תת-נושאית משותפת, מרחק מיקרו-פיזי יחסי, חיוך בלתי רצוני במפגש פתאומי", היא מלמלה לעצמה.
כל המונחים האלה סיבכו אותי לגמרי.
"מה? על מה את מדברת?"
"אינדקס הקרבה היחסית. מדדים של המכון", היא אמרה. "חישבתי אותם עליך, סתם מסקרנות. על פיהם, מתברר שאתה ממש דלוק עלי".
חייכתי. לא היה טעם לסתור אותה – היא צדקה.
שתקנו ביחד לכמה שניות, מביטים באנשים. מיכל חשבה לעצמה, ראשה בין ידיה.
לבסוף, היא הפנתה את ראשה אלי.
"נסה לצאת מהשכל שלך רגע, דוד. מה אתה באמת רוצה?" היא שאלה בקול קטן, ממש בשקט שבקושי שמעתי.
הסתכלתי עליה. באמת לא היתה לי ברירה – מאסטרית בהבעות פנים. הפעם היא שידרה פגיעות ורוך, צורך ושלווה, ואלוהים יודע מה עוד.
"שנהיה יחד", אמרתי לעיניה. "בלי שקרים, בלי התחמקויות".
"הבנתי". הבעת פניה התהפכה לשובבה. היא הוציאה פיסת נייר מתיקה, רשמה עליה משהו במהירות והושיטה לי.
"שתדע שאני רצינית איתך".
זה היה מספר טלפון, כנראה שלה. הבטתי בו, מתרגש מדבר כל כך פשוט וטריוויאלי, וכשהרמתי את ראשי, היא כבר לא היתה שם.
כבוד!
בלי להרגיש כמעט, הגעתם לעמוד 120 (בערך)!
למרבה הצער, הפרקים החינמיים הגיעו לסופם...
כדי להמשיך לקרוא, תצטרכו (ניחשתם נכון) - לקנות את הספר.
יקר לכם? יש פתרון!
אפשר להמשיך לקרוא את כל הספר כאן באתר.
העלות?
רק 14.90₪!!!
יצא!
יצא! מהרו להזמין
למה אין המשך 🥺