הפרק החמישי של "הניסוי"!
- Nov 29, 2023
- 8 min read
Updated: Apr 18, 2024
הבטתי ברופאים הממהרים הלוך ושוב לאורך המסדרונות. אזורים מסוימים בבתי חולים תמיד נראים כאילו השעה היא אחת עשרה בבוקר, אפילו אם השעה היא באמת שתיים בלילה.
סבא שכב לצדי, עיניו עצומות, מתנשם בכבדות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי נבוך לבהות בו, אפילו שידעתי שהוא כנראה לא רואה אותי או שומע אותי.
זו לא היתה הפעם הראשונה שלי, לשבת כך לילה שלם לידו. הוא בילה בבית חולים לעתים תכופות, ולעתים קרובות הגעתי להיות אותו. יצא לי לשבת לידו הרבה, שעות על גבי שעות, נותן למחשבות לנדוד, לזיכרונות לצוף, לפחדים לעלות.
קראתי כל מיני דברים על כך שהמוות הוא בעצם מעבר של התודעה למקום אחר, נעלה יותר, אבל לא ידעתי איך להתייחס אליהם. היה לי קשה להפריד את התודעה מהעולם שסביבי, הכאן והעכשיו, מהחומר המחוספס ממנו המציאות מורכבת – כבישים מהירים, בשר עסיסי, שבבי סיליקון, שינה.
מה בדיוק יש להכרה, למחשבות, לחלומות, בלי המציאות הזו? על מה נחשוב, למה נקווה, במה נעביר את הזמן?
*
"שמע, אני ממש מעריך אותך", אמר לי טל בצהריים. "אני לא חושב שהייתי יכול להגיע ללימודים ולשדר עסקים כרגיל אחרי לילה כזה".
"לא היה כזה נורא", עניתי לו, "לא קרה שום דבר מיוחד. חוץ מהקטע של לא לישון..."
"מה מצבו? צפוי שיפור באופק?"
פיהקתי.
"הוא לא יציב, אז אי אפשר לדעת".
"אבא שלך עובד כרגיל?"
"כן", אמרתי לו, "אנחנו עושים תורות, כל המשפחה. תגיד, מישהו מהמכון נתן לך לענות על איזה שאלון שקשור אליי?"
"שאלון?" הוא שאל.
"או כל דבר אחר".
"לא. למה אתה שואל?"
סיפרתי לו בקצרה איך הפרופסור כסוף השיער זיווג אותי עם מכונת האמת-לכאורה שלו ועשה לי את המוות בשאלות.
"לא שמעתי על טכנולוגיה כזו עדיין", אמר טל כשסיימתי. "ועוד פעם, לא שאלו אותי כלום".
"זה כנראה חדש, כמו הגרפולוגיה ההיא".
"שמע, אני עדיין חושב שאני חייב לקרוא את המסמך הזה. אין מצב שאתה מראה לי?"
"אין לי אותו. ראיתי אותו לחמש דקות וזהו. חוץ מזה, אני מעדיף שאף אחד לא יקרא אותו, רשומים שם דברים מוזרים קצת".
"תגיד, מיכל קראה את זה?"
"היא זו שהראתה לי אותו".
טל חייך. "מה נסגר איתה בסוף?"
"תרמנו דם ביחד".
"מה?!"
"היתה לה רק חצי שעה ולא יכולנו לעזוב את הבניין. זה היה הדבר היחיד שעלה לי בראש".
"זה הדייט הראשון הכי מוזר ששמעתי בחיים".
"היתה הפעם ההיא שניסיתי לשתול מחשבות בראש של אליענה, עם טכניקות שלמדתי ברשת".
"זה סתם להיות אידיוט. אבל תרומת דם לא רואה את זה ממטר".
"כנראה שאתה צודק. אתה בטוח שאף אחד מהמכון לא דיבר איתך עליי? גם לא במקרה? באיזה תור למשהו?"
טל רק הביט בי ונענע את ראשו ללא מילים.
לא ידעתי אם להאמין לו.
*
"אני קצת קצר בזמן, תוכל להקדיש לי כמה דקות?" שאל אותי גלעד, מנחה הניסוי, שבו נתקלתי לצערי באחת מסמטאות האוניברסיטה למחרת.
היה לי חשד שהוא ניסה לגרום להיתקלות הזו בכוונה, אבל לא הייתי בטוח.
"ברור".
המשכתי איתו לחדר קטן וחסר חשיבות. הוא התיישב מולי, שולף צרור מסמכים מתיקו.
"בוא נראה...", הוא המהם, "דוד כהן... הנה", הוא פיזר מספר דפים על השולחן, כולם נושאים את שמי במקום כלשהו.
"כתוב לי פה שהיית בארבע פגישות עם הפרופסור במהלך ששת השבועות האחרונים. בנוסף לכך היית בראיון פתיחה אחד, ופגישת אסוציאציות אחת".
"נכון", השבתי.
"אז איך אתה מרגיש לגבי כל זה? בתור סדרת אירועים שאתה עובר על בסיס שבועי".
"מצד אחד, זה די כיף".
"כיף באיזה מובן?"
"במובן של להיות חלק ממשהו. ניסוי. וגם, זו הפוגה מרעננת מהלימודים".
"אפשר לראות את זה ככה".
"מצד שני", המשכתי, "כל מה שאמרתי נכון באופן כללי לגבי הניסוי. אם מתייחסים רק לפגישות עצמן, לפגישות עם הפרופסור", נאבקתי עם עצמי, "הן לא תמיד מהנות, אם אתה מבין למה אני מתכוון".
"אשמח אם תפרט קצת יותר".
פניו המבינות הניעו אותי לשתף.
"הוא מצליח לגלות עלי דברים, למקד כל מיני נקודות, אבל הוא עושה את זה בדרך מעצבנת למדי".
"ברור, ברור", הוא צחק. "ככה בדיוק הניסוי עובד. אלו השיטות שלו".
"באמת נחמד לצחוק על זה מכאן, מהחדר הבטוח ונטול הפרופסור הזה", חייכתי, "אבל כשאני שם בפנים זה די מלחיץ, אני אהיה כנה איתך".
"אני מבין, אבל אני חייב להסב את תשומת ליבך שהתופעות שאתה מתאר הן, איך לומר, די סטנדרטיות..."
"באמת?"
"כן. נסה להתעלם מהלחץ, חוסר הידיעה, השיטות המשונות, ותתמקד בתוכן עצמו. האם אתה לומד על עצמך דברים חדשים? האם אתה חש בשיפור ב..." הוא הביט בדפים שלפניו, "בציניות שלך, או בדרך בה אתה יוצר קשר עם אנשים?"
חשבתי על זה קצת. לא הרגשתי ירידה בציניות שלי. ואולי היא בעצם מתמקדת רק בניסוי, כך שחלקים אחרים מחיי נקיים ממנה?
לא היה לי מושג.
בנוגע לאינטראקציה עם אנשים, כמעט ולא נוצרו קשרים חדשים בתקופת הניסוי. חוץ ממיכל, כמובן, אבל אסור היה לי לגלות על זה לאף אחד.
"נראה לי שאפשר לענות בכן ולא. זה מורכב".
"אני מבין. אני מאוד רוצה לשמוע עוד, אבל אני חייב לרוץ לצערי".
"חבל", התחלתי לקום. "דווקא נהניתי מהשיחה שלנו".
"אה", הוא אמר בקור רוח, "יש משהו אחד נוסף".
קפאתי באמצע התנועה. חוץ מאירועי הכרזה של סטיב ג'ובס, בחיים לא יצא משהו טוב מהמשפט הזה.
"בישיבת צוות שהתקיימה לא מזמן, קצת אחרי הפגישה הרביעית שלך עם פרופסור שוורצלוב, הוחלט להשעות אותך מהניסוי".
מה?
"הוא אמר שסירבת להגיד לו פריט חשוב, או משהו כזה. זה מנוגד לתקנון הניסוי, והוחלט שאתה צריך פסק זמן, שאנחנו צריכים לחשוב עוד קצת עליך".
"אני לא מבין. רק עכשיו אתה טורח להגיד לי את זה?"
"אל תיקח את זה קשה", הוא ניסה לעודד. "תיהנה מהזמן הפנוי הנוסף, תבלה קצת, תנוח".
כן, לבלות. ממש. "אז... אני מחוץ לניסוי? סופית?"
"לא בטוח. נעשה בחינה מחודשת עוד כמה זמן, ונעדכן אותך".
"אתה לא אמיתי! אני דורש לדבר עם הפרופסור עכשיו! מה זו החוצפה הזו?!"
"אתה לא צריך להיות אלים, דוד..."
"אני לא אלים, אני פשוט רוצה – "
"סליחה, אם אתה מתכוון להמשיך עם ההתנהגות הזו, אני לא מוכן לדבר איתך אפילו שניה נוספת".
הוא קם במהירות ויצא מהחדר.
נשארתי לשבת, קפוא. ראיתי בעיני רוחי את הניסוי עולה בסערה השמיימה, וחייכתי לעצמי בעצב.
מסתבר שרק עכשיו הבנתי כמה נקשרתי לשגרה החדשה שלי במכון, וכמה משעמם יהיה לי בלעדיה.
ופתאום שמתי לב שגלעד שכח חלק מהדפים שלו על השולחן. לקחתי אותם, כדי להחזיר לו. זה יתן לי תירוץ להגיע למכון, ואז גם אולי הם יראו שיש לי כוונות טובות. ולא הייתי אלים. אני אף פעם לא אלים. מאיפה הוא הביא את זה בכלל?
לפני שהכנסתי את הדפים לתיק, העפתי מבט.
'רשימת נוכחות בערב גיבוש חברתי'; 'פרופיל אישיותי סכמתי – דוד כהן'; 'גרף פגישות חודשי'; 'שכתוב פרוטוקול – ישיבת צוות 16'.
רגע, מה?
» שכתוב פרוטוקול – ישיבת צוות 16 « נוכחים: i. פרופסור אוריאל שוורצלוב, מייסד המכון ויו"ר הניסוי ii. גלעד צברי, מנחה iii. ד"ר טד ניר-פז, נציג האוניברסיטה iv. נעם טל, צוות בכיר v. מיכל שחר, מתמחה vi. צבי ישראלי, מתמחה מהלך הפגישה פרופסור: טוב, נעבור לנושאים שעל סדר היום. נעם, עם מה אתה רוצה שנתחיל? נעם: המקרה של התנהגות בעייתית ע"י אחד מהסטודנטים בניסוי הראשי שלנו. גלעד: לא הייתי מגדיר אותה כהתנהגות בעייתית, כי הוא משתף פעולה ומביא תוצאות טובות באופן סדיר. נעם: אפשר לקרוא לזה בעיית משמעת חד פעמית אם אתה מתעקש. פרופסור: נעם, נדון בזוטות הללו אחרי זה, קודם נציג את המקרה. מדובר בנחקר 5, דוד כהן. טד: מה? דוד היה מעורב בבעיית משמעת? פרופסור: כן. זה התחיל בפגישה שכללה את התוכנה הניסיונית 610-VXW... גלעד: ניסיונית ביותר, יש להזכיר... פרופסור: בכל מקרה, הכל התנהל כרגיל, עד שבסוף הפגישה התברר לי בדרך עקיפה על חריגה מסוימת מהנהלים. טד: חריגה של דוד או של המכון? פרופסור: ממש עכשיו אנחנו נברר. החריגה, אם לסכם אותה במילים פשוטות, היא כזו – דוד קרא מסמך חסוי של המכון ללא אישור. מיכל: איזה מסמך? פרופסור: ניתוח גרפולוגי של מכון כץ-נבו. גלעד: אוריאל, כשדיברנו קודם חשבתי שזה היה איזה מסמך של דנה. פרופסור: לא, ממש לא. החומרים של מחלקת ניתוח המידע מפוזרים פה בכל מקום, הם לא חסויים. צבי: הוא קרא ניתוח של מתנסה אחר, או את שלו? פרופסור: את שלו. נעם: מה היה כתוב שם? פרופסור: דברים סטנדרטיים, אבל זו לא הנקודה. הוא לא היה אמור לקרוא את זה, ואני מאמין שזה פגע במאמצי הניסוי. תוכלו לקרוא על זה בשכתוב הפגישה שמונח לפניכם. צבי: איך הניתוח הגיע לידיו? פרופסור: זו הסיבה שאני מעלה את זה כאן. צבי: אם זו טעות שלנו, אין טעם להאשים אותו בכלל. לכל אחד יש סקרנות טבעית. טד: מסכים... פרופסור: בואו נציג את זה בצורה פשוטה – מישהו מכם נתן לדוד את הניתוח, או יודע על איש צוות אחר שעשה זאת? כלל המשתתפים: לא. פרופסור: זה מה שחשבתי. אז נראה שמדובר בדוד עצמו. מיכל: איך נוצר מצב שדוד מניח ידו על מסמך חסוי שלנו? צבי: אולי היתה לנו פרצה במערכת? נעם: לא שידוע לי. צבי: תבדקו. הבחור די מבין במחשבים. סייבר... טד: נאאא. זה תמיד הגורם האנושי. בטוח מישהו שהיתה לו גישה לחומר שכח אותו באיזה מקום. מיכל: לא סביר בכלל. פרופסור: איך אתם מציעים שנגיב לזה? נעם: נראה לי שצריך לתשאל אותו על העניין. פרופסור: כבר עשיתי את זה. אין תוצאות. הבחור עקשן. צבי: נראה כאילו הוא מסתיר משהו. טד: אולי. אני מציע התעלמות זמנית. יכול להיות שמדובר במקרה חד פעמי, או אי הבנה כלשהי. אם יעלו חשדות נוספים, נוכל להגיב בהתאם. נעם: מה זה 'בהתאם'? טד: כמו שאמרתי כבר, אני מציע התעלמות. צבי: תחקור. שאוריאל ינער אותו קצת. פרופסור: זה לא יעבוד. מיכל: תסלחו לי... אבל אני חושבת שזה צריך להיות משהו אחר לגמרי. פרופסור: מה? מיכל: צריך להשעות אותו לתקופה מסוימת. פרופסור: הרחקת לכת. טד: מה? למה? מיכל: שיחשוב קצת על מה שהוא עשה. אולי להפסיק להיות במרכז העניינים יוריד לו קצת את האגו. פרופסור: אבל בדיוק את זה אנחנו חוקרים! מיכל: אני חושבת שהוא רעיל למחקר. צבי: אני לא כל כך בטוח. מה עם כל מה שהשגנו עד עכשיו? גלעד: לא השעיה ארוכה. אולי עצם האמירה 'אתה מושעה' תוביל לתוצאה שתועיל לנו בטווח הארוך. טד: אני נגד. דוד הוא מהסובייקטים הכי טובים שלנו במחזור הזה. צבי: תעשה לי טובה, טד, אתה משוחד. אתה הצעת אותו לניסוי. פרופסור: בואו לא נפקפק באינטרסים אחד של השני. כדאי שנעשה הצבעה. מיכל: על מה? פרופסור: על מה שהצעת, השעיה לתקופה מסוימת. טד: לכמה זמן? גלעד: לא יותר משבועיים-שלוש. נעם: מסכים. צבי: אני עדיין חושב שתחקור נוסף יקדם אותנו. פרופסור: רגע, בואו נעשה את זה מסודר. מי בעד השעיה של דוד כהן לתקופה של שבועיים-שלושה, ירים את ידו. תוצאות ההצבעה: בעד: פרופסור, מיכל, נעם, צבי. נגד: טד, גלעד. טד: אתם עושים טעות... מיכל: למה אתה תמיד הולך נגדי בישיבות האלו? צבי: הוא מרצה, עזבי אותו. הקביעות עלתה לו לראש. טד: שמעתי את זה! פרופסור: טד, תפסיקו שם. גלעד, אתה תמסור לדוד את ההחלטה? גלעד: בסדר גמור. נעם: אבל אל תגיד לו למה בדיוק. תשאיר את זה עמום. מיכל: כן, שיהיה לו חומר למחשבה. כולם: צוחקים פרופסור: אני מסכים, ונראה לי שנסיים כאן. ערב טוב לכולם.
*
לא הצלחתי להתרכז למשך כל השבוע.
ניסיתי להדחיק את החששות שלי, את חוסר השקט הנפשי, אבל לא הצלחתי. ההשעיה מהניסוי, סבא בבית החולים, המסמך שגלעד שכח ואותו בלעתי בשקיקה, מיכל – כל אלו התערבלו בתוך ראשי לעיסה דביקה.
לפעמים כיף כשיש מגוון מחשבות שמתרוצצות בראש. זה נותן דלק למוח, מריץ אותו – אבל לא אהבתי את הכיוון שאליו המוח שלי נסע הערב. כיוון של חשש, חוסר ידיעה, אפילו ייאוש קל.
ותמיד כשאני במצב הרוח הזה, הדירה ריקה. דווקא הערב כל השותפים התאספו בדירה אחרת, עם טלוויזיה איכותית יותר.
למה אני לא לומד רפואה? אם הייתי בפקולטה הזו לא היה לי רגע פנוי, ולא הייתי צריך לעבור את כל זה.
אבל אם לא היית לומד פסיכולוגיה – ענה קול אחר בראשי – לא היית מגיע לניסוי, ולא היית פוגש את מיכל.
אבל כבר אין יותר ניסוי ואין יותר מיכל! ענה הקול הראשון.
כבר שנים שאני מנסה לחסל את הקול הזה בכל מיני דרכים, אבל תמיד הוא מוצא דרך להמשיך להתעלל בי.
הסתובבתי בדירה בחוסר מעש, פותח ספרים רנדומליים בחיפוש אחר פריט מידע מעניין שילכוד את תשומת הלב שלי ויסיח את דעתי. הטלגרם, שבדרך כלל סיפק הסחת דעת אמינה 24/7, דמם. כולם בטח רואים את הגמר הגדול. גם הטוויטר שתק.
כמעט ופתחתי את האנטומיה של הכליות שהיה מונח על אחד השולחנות, ואז נזכרתי במחשב הנייד שלי שחיכה לעדכון תוכנה.
כשהעדכון הסתיים הוא הפך מהיר הרבה יותר בן רגע. קראתי איזו כתבה על השיטה הדו-מפלגתית והסיכויים שלה לתפוס כאן, וצפיתי בכמה סרטונים על חברות מסחריות שמתארגנות לשיגור בני-אדם למאדים. אני ממש אוהב חלל, אבל מהר מאוד התחלתי להשתעמם שוב.
ואז, כצפוי, גלשתי לזה.
תמיד זה קורה במצב הרוח הזה, ברגעי השעמום הללו. במהלך השנים הספקתי לבנות בראש תיאוריות מורכבות המפרטות את הסיבות מדוע האור הכחול מצליח לנצח אותי בסוף, ואיך לשנות את המצב, אבל הכל תמיד נשאר בגדר תיאוריה.
תמיד מצאתי את עצמי מגיע שוב לאתרים האלו, המציגים שטחיות נוראה, ניצול ושקר. חוץ מהקטע של רדידות התוכן, עצבן אותי העניין הפשוט של חוסר השליטה העצמית.
למה אני לא מסוגל להתמיד בהחלטות שלי?
שנים אני מנסה להבין מה מפעיל את החלק הזה בי.
הסצנה ההיא שתפסתי בזווית העין כשיצאתי מהדירה והחבר'ה עוד ישבו מול הטלוויזיה? או אולי הפרסומת הנוראית הזו, שרצה אתמול בערך חמש פעמים לפני החדשות? או שמא דווקא ההמתנה בתור בבנק, והדמיון שלי שהתפרע משעמום והגיע למחוזות לא רצויים?
קראתי מאמרים שציירו את התופעה הזו כסוג של התמכרות. זה נשמע לי הגיוני, אבל היה לי קשה להכניס את עצמי למשבצת הזו. גם מבחינה רגשית, לא רציתי להיראות – אפילו בעיני עצמי – כמכור, וגם מבחינה עובדתית ידעתי שאני לא כזה.
נזכרתי בכמה מצרכים שהייתי צריך לקנות. טרקתי את מסך המחשב מטה בעצבנות, התלבשתי ומיהרתי לסופרמרקט הקרוב.
אולי פשוט רציתי לברוח.
נהניתם?
מצוין!
י