הפרק השני של "הניסוי"!
- Nov 29, 2023
- 9 min read
Updated: Apr 18, 2024
"אז על מה אתה רוצה שנדבר היום?" פתח הפרופסור.
זו היתה הפגישה השנייה שלנו, ואני ישבתי מולו, די רגוע. הרצתי בראש את הפגישה הראשונה, והבנתי שזה לא היה כל כך נורא. עדיין לא מה שטופס ההסכמה המפחיד שיקף.
מעניין מתי זה יגיע.
"זה הניסוי שלך", עניתי.
"בסדר גמור", הוא אמר, "אז נצלול ישר פנימה, ברשותך. תן לי פגם רציני אחד שיש לך".
"מה?"
"משהו באישיות שלך שאתה פחות מתחבר אליו".
זה היה קצת מוזר. העמדתי פנים שאני חושב. "אה... אני אף פעם לא זוכר בדיחות".
הוא שתק. כנראה לא התרשם מההתחכמויות שלי.
"זו שאלה קצת מטעה", נאנחתי לאחר כמה שניות ארוכות. "משהו שאני פחות מתחבר אליו, או משהו שהסביבה מחשיבה כפגם?"
"אם הסוג השני יותר פשוט לך בשלב הזה, בוא נתחיל איתו".
העברתי דקה שלמה בלחשוב, מנסה להריץ בראש תשובות שיספקו אותו, ומצד שני לא יוציאו אותי רע.
"דוד, זה לא מבחן", אמר הפרופסור כשראה שאני לא עונה. "אפשר להתמקד במשהו אח – "
"אני חוסם את הרגשות שלי", קטעתי אותו מסיבה לא ברורה.
"חוסם?" הוא שאל והזקיף גבה.
למה אמרתי את זה? ניסיתי לחשוב בקול רם.
"אני מפחד להיות כמו כולם, לשוט בזרם. אני תמיד חותר לייחודיות. אם תשאל מישהו שמכיר אותי, הוא לא ישר יצביע על זה, כי לא שמים לב – אני לא שונה בצורה מוצהרת, מתריסה. אבל אני מוצא את עצמי חושב הרבה על איך להיות מקורי, ייחודי, אחר". עצרתי לנשום קצת.
"למה?"
"כי כולם מיוחדים בדרכם, אבל אני רוצה שהייחודיות שלי תהיה ברורה, לא מטושטשת. אחת הדרכים שלי להיות שונה, היא לשים את הרגשות בצד ולהתמקד בשכל".
הוא ומיכל הביטו בי. לא הצלחתי להבין מה הם חושבים.
"להתמקד בשכל", אמר הפרופסור לאחר כמה שניות. "בוא נתעכב על זה. זו אמירה חשובה. אתה עומד מאחוריה?"
"המממ... כן?"
"בטוח לגמרי?"
"למה אתה שואל? זה לא נשמע לך הגיוני?"
"הגיוני, בהחלט", הוא ענה, "אבל זה פחות מתחבר לי עם הדמות שלך".
"אמרתי כאן משהו שסותר את זה?"
"לא, לא כאן".
"אז איפה?"
"זה עלה בחלק מבדיקות הרקע שאנחנו עושים".
בדיקות רקע נשמעו כמו חלק מתהליך קבלה לעבודה, ולא ידעתי אם אני מרגיש בנוח עם זה. כלומר, יהיה מביך מספיק אם הוא יגלה שאשכרה שילמתי כסף על קורס מקוון במנטליזם יישומי.
"אפשר לדעת במה מדובר?"
"אתה אוהב לכתוב, נכון?"
"סוג של, כן".
"אתה כותב אולד-סקול, עם דף ועט".
"מדי פעם, כשמשעמם לי. רגע, איך ידעת..."
הוא הנהן בחיוך והוציא מאיזה מדף מחברת שזיהיתי מייד.
"הי, זה שלי!" אמרתי.
זו היתה המחברת שאיבדתי לפני שבוע, בהרצאה משעממת של המרצה הכי מרדים באוניברסיטה, פרנקובסקי. כשחזרתי הביתה היא לא היתה בתיק. חשבתי שמרוב שיעמום פשוט שכחתי אותה בכיתה.
"כן, זה שלך", הפרופסור החזיר אותי למציאות. "ויש פה דברים שאומרים אחרת".
"רגע, איך השגת בכלל את המחברת הזו?"
לא יכולתי לדמיין אותו מתגנב לאולם ההרצאות ולוקח אותה בסתר. אולי הוא שלח את מיכל, או עוזר מחקר אחר.
שלחתי אליה מבט אבל היא שמרה על פרצוף פוקר.
"לא משנה איך השגנו".
"אני חושב שזה כן".
"אני לא הולך להשתמש בזה אלא אם כן תרצה בכך, דוד. זו בחירה שלך".
ניסיתי להיזכר איזה חומר מרשיע כבר יכול להיות שם. רשימת קניות מסווגת? תזכורת אישית מידי? אולי פריקת תסכול אימפולסיבית שכתבתי אחרי הפעם השנייה שאיזו סטודנטית נחמדה סירבה לצאת איתי?
או פשוט מחשבות בל"חיות אינסופיות, כהרגלי.
ניסיתי לחשב במוחי תועלת מול הפסד. באמת שלא זכרתי מה היה שם, יכול להיות שזה חסר משמעות. אבל ממש רציתי לדעת.
"אין לי בעיה שתשתמש. אני בעצמי לא זוכר מה כתבתי שם", אמרתי.
הפרופסור פתח את המחברת בעמוד האחרון, והתחיל להקריא בקול:
"מה אני רוצה? להביט בה, רק להסתכל, בלי לומר דבר אך בו זמנית לומר את הכל. מבט ארוך ומבין, עמוק ורגשי, קרוב ורחוק יחדיו. מבט של השתוקקות ושל חיבור באותו הזמן, מבט של כמיהה ושל מנוחה. מבט ישיר, חוקר, מגשש, מנסה. מהו מבט?"
פאדיחות.
כמובן ששכחתי שכתבתי את זה.
הפרופסור המשיך להקריא, ויכולתי כמעט לשמוע אותו מבליע חיוך תוך כדי.
"השפתיים הן הפה של השכל, העיניים הן הפה של הנשמה; ובגלל ששורש כל כמיהה ורצון, כל עוד הם אמיתיים ומהותיים, הוא בנשמה, אז הדרך המושלמת לבטא אותם היא באמצעות פה הנשמה. ומה אמיתי ומהותי יותר מהרצון להיות שלם, להיות אחד, לדעת את הנשמה שלה באמת?"
הוא סיים וחיכה בשקט לתגובתי.
למרות שהייתי נבוך עד עפר מהטקסט הזה שהגיע אליו, במיוחד כשהוא מוקרא בקול הקצת מלגלג שלו, הייתי מרוצה במיוחד שמיכל שמעה אותו.
"די שכחתי מזה, וממש לא ציפיתי לזה כאן ועכשיו", אמרתי לאחר דקת שתיקה, להגברת הרושם.
"אתה רוצה שנעסוק בתוכן הדברים?"
"אם אתה מתעקש", הנהנתי. מה כבר היה לי לעשות.
"טוב, יש כאן כמה כיוונים", הוא התחיל. "קודם כל, דיברת לפני כן על התמקדות בשכל, אבל נראה שיש לך רגשות חזקים. מעניין על מי כתבת את זה. שנית, אתה באמת מאמין בזה? השתמשת פה במונחים קצת רוחניים... כמיהה, חיבור, נשמה".
"אני מניח שהדברים האלו פחות נמצאים בעולם המושגים שלך, אבל אשמח אם תכבד אותם".
"אני מכבד את המילים, דוד", הוא הביט בי. "פשוט מעניין אותי איזו משמעות אתה מייחס להן".
"לא יודע אם כדאי ללכת למקום הזה. כלומר, אתה מאמין בנשמה בכלל?"
"אין שום ראיה מדעית לקיומה של נשמה".
"המדע לא קשור כאן", אמרתי לו. "אני מאמין שיש לחיים שלנו רובד רוחני, והנשמה היא חלק ממנו".
"אף אחד מהדברים האלו לא יעזור לך להבין את המציאות, דוד".
"לדעתי המוח האנושי מכיל הרבה יותר מהביולוגיה בלבד. היכולת שלנו להרגיש, לדמיין, להאמין, מועילה לנו לגבש רשמים גם ברובד העל-שכלי".
הוא שתק. לא נראה שהוא קנה את זה.
"אהבה, לדוגמא", המשכתי, "היא קיימת בנו באופן טבעי, מוטבעת בנו. אנחנו יכולים להרגיש אותה גם אם אין מישהו שעומד מולנו עכשיו".
בזווית העין חשתי שמיכל נעצה בי מבט.
"איך אתה יכול לקבוע ככה בכזה ביטחון?" הפרופסור שאל אחרי שנייה.
"הנה, כתבתי טקסט על אהבה, אבל אני לא מאוהב באף אחת כרגע".
"זו הוכחה שאתה אולי יודע לכתוב, לא שאתה מבין מה זו אהבה". הוא הציץ בשעונו. "אסביר יותר בהמשך, זמננו תם לצערי".
הוא החזיר את המחברת לארון שלו ואני קמתי ממקומי.
"דוד, אתה צריך ללכת לבדיקת מדדים בחדר מספר עשר. גש לשם עכשיו".
יצאתי מהחדר, ומיכל אחריי. במסדרון, שנייה לפני שהיא פנתה לכיוון היציאה, היא אמרה בשקט, "אני חושבת שזה היה די יפה", וחייכה אליי.
מגניב.
אולי לא תמיד צריך לחסום את הרגשות?
*
"אני לא מצליח להיכנס לעמוד הזה. הוא חסום", אמרתי לעמי, היועץ הארגוני הממונה עלי בעבודה המשעממת שלי, בזמן שישבנו ועברנו על טפסי קורות חיים.
הייתי העוזר שלו, מין משרת סטודנט כזו, משהו שהייתי חייב לעשות כדי לשלם את החשבונות.
"שינית את הגדרות הVPN-?" הוא ענה לי.
"לא, מה הקשר?"
"יש הגבלות על הרשת המשרדית, צריך לעקוף אותן".
"למה הם צריכים לחסום ככה?"
"סתם פרנואידים. אגב, אמרתי לך כבר שאני עומד לסיים לעבוד כאן בקרוב?"
"וואלה", עניתי.
"אני טס לברזיל לעבוד אצל דוד שלי. איזו חברת אנרגיה מתחדשת".
לא הופתעתי. כל יום שעבר נראה כאילו הוא מיצה כאן יותר, והאדישות שלו הדביקה גם אותי. לא ממש נהניתי בעבודה הזו, אבל צריך משהו להתפרנס ממנו.
"מי מחליף אותך?" שאלתי.
"אני עדיין לא יודע. בעיקרון זה התפקיד שלי למצוא מחליף לפני שאני עוזב".
"טוב".
"בכל מקרה", הוא הוסיף, "אתה הולך להמשיך לעשות מה שעשית עד עכשיו. ראיונות תקופתיים, טפסי השמה, גרפים של תפוקות עובדים, אתה יודע".
חשבתי על זה קצת. אולי זו הזדמנות להתקדם פה.
"אני גם יכול לעשות חלק מהדברים שאתה עושה בדרך כלל".
"אני אדבר עם הבוס. נכתוב לך הגדרת תפקיד מסודרת".
"אני רוצה משהו רציני יותר", עניתי. "וגם להתחיל משהו רציני, לא עבודת סטודנט. משהו עם משכורת נורמלית".
"אני אזרוק מילה למי שצריך", הוא אמר, "סמוך עלי".
*
"צדיק, יש לך חמישה שקלים במקרה?" שאל אותי בחור מרופט בתחנה המרכזית כשחזרתי הביתה, "אני צריך להגיע לבאר שבע".
אף פעם לא ידעתי איך להשיב לאנשים הללו. מצד אחד, כתוב שראוי להביא להם משהו, אפילו כמה אגורות, כדי לא להשיב את ידם ריקם. מצד שני, אני די בטוח שלא היו סמים בתקופה שזה נכתב.
"אין לי מזומן", עניתי ומיהרתי לאוטובוס שלי. השותפים בדירה החליטו להזמין פיצות לערב, ואפילו ישראל, הסטודנט לרפואה שתמיד לא נמצא, יהיה.
"התחנה הבאה, סוקולוב פינת הרצל", כרז הרמקול מעלי, קוטע את הרדיו שנשמע ברקע. הדלתות נפתחו.
"סליחה, אפשר לשבת כאן?" שאלה אותי מישהי.
הסתכלתי סביב. שנאתי שעושים לי את זה, אפילו כשהיה מדובר בנערות טובות מראה, כמוה.
אבל כל המושבים היו תפוסים.
פיניתי לה את המקום, מניח את התיק על הברכיים.
"איפה אתה יורד?" היא שאלה.
"סליחה?" ניסיתי להבין מה פתאום בחורה זרה מפתחת איתי שיחה. אף פעם לא שידרתי את הגל הזה.
"אם אתה יורד בקרוב, כדאי שתשב ליד המעבר", היא השיבה.
"אה, אני יורד עוד הרבה זמן", השבתי לה וחזרתי להביט בטלפון שלי.
בי נייס, דוד!
כרגיל, משהו עצר אותי מלהמשיך בשיחה איתה. משהו תמיד עוצר אותי.
מה?
*
"נראה לי שהיא תהיה בערב גיבוש של החוג ביום חמישי, בקמפוס", אמרתי לטל כמה ימים לאחר מכן, כשהסתובבנו בעיר. עזרתי לו לחפש דירה חדשה כי החוזה שלו עמד להיגמר.
דיברנו על הסטארט-אפ שהוא התחיל לעבוד בו, ואיכשהו הגענו לדבר גם על מיכל.
"נו, זו סיבה מצוינת ללכת לשם".
"אני שונא אירועים גדולים. בקושי הגעתי ליום ההולדת של שלומי מהדירה שלי".
"אני לא מבין אותך. המקומות האלו מושלמים כדי להיטמע בקהל, להיעלם, ולנסות לקרוא את המחשבות של כולם כמו שאתה אוהב".
"בהתחלה גם אני חשבתי ככה, אבל אז גיליתי שההיעלמות עובדת רק החוצה, לסביבה".
"מה זאת אומרת?"
"כולם באמת לא רואים אותך, אבל פתאום אתה מגלה שאתה עומד שם לבד, עם כוס קולה ביד, מסתכל על כולם ולא עושה שום דבר. ואז אתה מרגיש ממש אידיוט. כולם מדברים, מתחילים אחד עם השנייה, צוחקים, נהנים, ואתה לא באמת חלק מכלום".
"מדהים איך אתה מצליח להפוך כל דבר טוב לאסון", אמר טל כשנכנסנו לבניין ישן, "למה שלא תנסה לחיות קצת אחרת?"
"נראה לי שיש לי מספיק ניסויים בחיים".
*
להפתעתי, בסוף החלטתי ללכת.
כשנכנסתי לאולם הרועש, כמעט התחרטתי. תכננתי לקחת כוס שתייה ולהתפוגג החוצה משם, אבל נזכרתי בטל. הייתי חייב לפחות להראות לו – וגם לעצמי – שניסיתי.
חוץ מזה, באמת לא יזיק לי להיות טיפוס קצת יותר חברותי וזורם.
עמדתי שם, ליד שולחן המשקאות בפינה, מצטער שלא הנחתי את ידי על הדגם האחרון של גלימת היעלמות. עיניי המשוטטות בשיעמום התפקסו לפתע על מיכל, שהתקרבה לאיפה שעמדתי.
היא ניסתה להגיע אל בקבוק מים שעמד בקצה השולחן, ואני הגשתי לה אותו.
"תודה", היא אמרה ומזגה לעצמה. ואז המשיכה להסתכל עליי קצת יותר מדי זמן. זה היה מוזר לי, אבל אז עוד לא ידעתי למה.
בדרך כלל הייתי מקבל מבנות מבטים צרי שפתיים של אני הולכת להתעלם מקיומך. ומיכל כאילו אמרה לי, אני יודעת עליך יותר ממה שצריך, ואתה יודע שאני יודעת.
איך מתקדמים מכאן?
תמיד נמשכתי לאלו השקטות, הסטואיות, הביישניות. אלו שברור שמתרחש אצלן משהו בפנים, נסתר ועמוק ובלתי מושג, שלא ברור מהו בדיוק.
"מה נשמע?" קטעה מיכל את הבהייה שלי, חוסכת לי את המטלה לחשוב על משפט פתיחה מחוכם.
"את האמת?" שאלתי, מנסה לעורר עניין.
היא הנהנה.
"אני מנסה להבין איך את משתלבת כאן".
"מה זאת אומרת?"
"רואה את זו מאחורינו עם השיער הסגול? ההוא בצד עם הזקן המושקע? הבחור שם עם משקפי המציאות המדומה?"
"כן, ו...?"
"המסיבה הזו מרגישה כמו מגנט למוזרים, ואת נראית כמעט נורמלית. מה את עושה פה?"
"העבודה שלי היא לשבת בחדר ולרשום דברים אישיים שאנשים אומרים", היא חייכה. "מוזר הוא השגרה שלי".
שתיתי לרגע מהקולה. שלא כתמיד, הטעם היה טוב במיוחד, שונה מהטעם הרגיל שיש לקולה שהייתי שותה בדרך כלל, לבד, צופה מבחוץ על העולם.
"איך זה באמת, כל היום להסתכל לאנשים עמוק בקרביים?"
היא צחקה. "האמת שבאתי לפה היום כדי לצאת מהשגרה. כל הזמן אני מדברת על העבודה שלי. כבר נהיה לי משעמם".
"אז מה את אוהבת לקרוא?" ניסיתי כיוון אחר.
"רומנים היסטוריים, קצת ביוגרפיות פה ושם".
היא באמת מתכוונת לחומר המשעמם הנ"ל, או שהיא פשוט מנסה למלא את החלל?
מיכל כנראה קלטה את המבט שלי. "אם אנחנו כבר מדברים", היא אמרה, "אז די אהבתי את מה שכתבת".
"את מה?"
"מה שכתבת במחברת שלך, שהפרופסור הקריא".
זה היה דבר קצת בלתי צפוי בשבילה להגיד. אהבה את זה? אחלה.
"בטוויטר אני כותב דברים הרבה יותר טובים".
"עברתי על זה כבר. אני מעדיפה כתיבה אותנטית ישירה, לא לוגיקה של ויכוחים ופוליטיקה".
"את ממש לא רוצה להיכנס לפינה הזו", צחקתי.
"מצויין". היא הביטה על מישהו מאחוריי. "היי, הוא סוף סוף הגיע".
הסתובבתי וראיתי את פרופסור שוורצלוב, משוחח עם כמה סטודנטים. לא היה נראה כאילו הוא חוקר אותם בנוגע לילדות העשוקה שלהם.
"אז איפה היינו?" אמרה מיכל.
הפניתי את פני בחזרה אליה.
"בכתיבה אותנטית וישירה – שאת אומרת שאין לי".
"במחברת כן היתה לך".
"אני מוחמא, אבל...", התלבטתי איך להמשיך.
היא חיכתה בסבלנות, מסדרת את שערה כמו שנשים עושות כשהן ליד גברים.
"תקשיבי. ממש כיף לדבר איתך והכל, אבל קצת קשה לי לשכוח מה את עושה".
לרגע היה נדמה לי שהיא החווירה. "מה... מה אתה חושב שאני עושה?"
"את עוזרת לפרופסור, את מתמחה אצלו. יש מצב שאפילו גנבת לי את המחברת בשבילו".
היא חייכה, כאילו בהקלה.
"ברור שגנבתי! יש סוכני מוסד שרוצים את המחברת שלך. חשבתי למכור אותה ב-E-bay".
"יום אחד זה יהיה שווה מיליונים".
"בסדר, בסדר. תקשיב. בוא נבהיר לרגע משהו, בבקשה".
"כולי אוזן".
"אולי אתה לא רגיל לזה, אבל אני פשוט נהנית לדבר איתך".
ההתחלה היתה מעליבה מעט, אם כי נכונה. אבל הסוף, וואו. נהנית, פלוס לדבר, פלוס איתך.
איזה ערב יפה.
אחרי זה, הקפיץ שהיה מתוח בי מתחילת השיחה שוחרר.
קצת מאוחר יותר, מצאתי את עצמי עולה במדרגות לדירה שמח וטוב לב. לא היה שם אף אחד, אבל המחשב לא קרץ לי אפילו. לפחות לערב אחד, לא הייתה לי שום משיכה לסיפוקים המזויפים שלו.
פשוט ישבתי על הספה ובהיתי באוויר בחיוך, משחזר את השיחה. לצערי היא לא המשיכה עוד הרבה, כי היא התנצלה ועזבה לאוטובוס שלה הביתה.
רציתי עוד.
נהניתם?
מצוין!
לא ברור מה הסיפור עם המחשב